בשעות הלילה המאוחרות ראיתי את עצמי מקפלת
בגדים מתוך שקים וקרטונים רבים של הרשתות הגדולות, מניחה אותם על המדפים בחנויות בסדר
מופתי. זו עבודת לילה שהשכר שלה גבוה מהרגיל, כך בכל פעם שיש הצעות כאלה מחנויות
שונות אליהם ניגשתי, אני מביאה את פרנסתי (מגזין שבועות)
ממראת הרכב אני רואה שני גברתנים רצים ריצת
אָמוֹק לכיוון הרכב שלי. הם פתחו את דלת הנהג שם ישבתי, והוציאו אותי מהרכב בברוטאליות.
אחד מהם חנק אותי בחוזקה, הפיל אותי על הארץ וצעק (מגזין)
היא ניגשה לשמואל לאחר שיחה שהייתה ביניהם, וביקשה ממנו: "שמואל, אתה יכול לומר לי שאתה אוהב אותי?". שמואל קפא על מקומו. הוא לא ציפה לשמוע בקשה קשה כזו. מיכל המשיכה להביט בו כממתינה למוצא פיו, ואז בקול שקט, חנוק ורועד, שמואל הביט ברעייתו ואמר לה את המילים אותם לא הוציא במשך שנים מפיו (מגזין, זוגיות)
הוא חיפש וחיפש בערמת המעטפות, ולא מצא את
שמי. "בטח אשתו פספסה אותך, זה קורה לה לפעמים", הוא אמר בהלצה והוסיף:
"עכשיו אני אעדכן אותה, ומחר אדאג שזה יהיה אצלך". הגעתי לביתי, ואז הטלפון
צלצל. זה היה המזכיר, "ר' שמשון, דיברת איתה ממש עכשיו, היא אמרה שתיצור עימה
קשר" (מגזין כיכר)
הילדים לא ציפו לשמוע צעקות כאלה מסבא שלהם,
ואנחנו שלא הלכנו לישון בכדי לשמור על השקט של ילדינו, לא ציפינו למהומה הזו שתקרה.
אמא שלי גערה באבא שלי שיירגע ויפסיק לצעוק, אבא שלי הגיב לה כדרכו, ואנחנו רצינו פשוט
לברוח משם (משפחה)
בליל שבת לאחר הדלקת הנרות, אבישג יצאה מהחדר
אבל בלי החיוך הידוע שלה. זו לא הייתה אבישג שהכרתי עד עתה. ישבנו על הספה ודיברנו קצת, אבל אבישג הייתה
מאוד עניינית וענתה לי בתשובות קצרות. גם כשהצעתי לה לשבת על הכורסא הידועה שלנו, היא
אמרה בחיוך פוליטי: "זה בסדר, נוח לי כאן" (משפחה)
ככל שעבר הזמן ראיתי את עמירם בדעיכה, עצבות
וקושי. לא נעים לי לספר לכם את זה, אבל זה ניחם אותי והרגיע אותי שהוא ממש על הקרשים,
ואם אני אהיה יותר ברור, אפילו שמחתי מזה (מגזין כיכר)
ראיתי את מילכה מותשת, רק המחשבה על מה שהיא
צריכה לעבוד לקראת החג הזה לכמויות האנשים שגזרו עליה את הגעתם, הגביר את תחושת הייאוש
שלה מראש. לארח בחג 13 נפשות בבית ועוד בליל הסדר?! זו לוגיסטיקה (משפחה, מגזין)
גיסה אחת הייתה מאוד אנושית. היא לא יכלה לראות אותנו קורסות, והייתה תמיד תופסת יוזמה וקמה לארגן ולסדר, ולסייע לנו בכל מה שנדרש. חוץ ממנה, שתי הגיסות הנוספות היו יושבות ואנו משרתות אותן. כל אחת מהן הייתה מסוגלת לשבת על הספה ולבקש מאיתנו דברים בזמן שאנו עובדות (משפחה, מגזין)
עמדתי נבוך עם יד מושטת, והוא ממשיך בשיחה
כאילו אין מישהו מולו. ליבי החל בתפילה חרישית, שישים לב אליי, שלא אתבזה אל מול כולם. המתנתי עוד כמה שניות עם היד באוויר, ראיתי
את בן שיחו מנסה לרמוז לו על המתרחש מולו, אבל הוא ממשיך לדבר עימו ולא התייחס אליי (מגזין כיכר)
בינתיים אנשים שהיו באזור החלו לצעוק לעברו,
ואני ניסיתי לקום ולברוח, אבל לא יכולתי. ראיתי את חברים שלו תופסים אותו ומנסים להרגיע
אותו, אבל הוא לא נרגע, עד שהגיע החבר שלו ועזר לי לקום: "מה זה הדיבור הנגוע
הזה, בנאדם? טוס מכאן אבל בזריז. שלא יהיה פה סרט עכשיו", אמר לי בלחץ (מגזין כיכר)
הגענו לחודש אייר, ותשובה חיובית לא הגיעה.
כל התקופה הזו, כל ההמתנה וההתייצבות בחיידר בכל פעם ועדיין אין תשובה חיובית, זה הרס
לי את הלב. אבל חדוה אמרה משהו שתפס אותי: "תשובה כבר קיבלנו, והיא שלילית. רק
שאנו לא רוצים לקבל אותה" (משפחה, מגזין)
הלחץ של האמא רק הלך וגבר, זלמן לא ידע את
נפשו מרדיפה על כל דבר שלא היה לפי התוכנית שלה. הבלורית שלו, הבגדים שלו, הסיגריות
שהיה מעשן, אלו היו החטאים שלו. היא בחרה לחנך אותי על-פי דרכה, וזה רק הלך והחמיר. עד שהגיע היום הזה: זלמן סולק מהבית לצמיתות (משפחה)
דודי היה ערני למצב, הוא הספיק לשתף
אותי. הוא אמר לי שהוא חושש שהוא בחור בעייתי, שמתקרב אליו יותר מדי ונוגע בו נגיעות של חיבה. זה בדיוק מה שרציתי מהילדים שלי, את הערנות הזו. לא בפאניקה, לא בדמיונות,
אלא מתי שזה נראה מוזר לבוא ולשתף את אבא (מגזין כיכר)
יום אחד אלי החליט "אין יותר אשראי,
כל מה שצריך, רק מזומן. כשאת צריכה משהו, תבואי אליי ואני אתן לך". מאז התחיל
הסיוט שלי: הייתי צריכה לבקש ממנו כסף על כל דבר אפילו הקטן שהיה, ולריב איתו על הסכום
שאני צריכה. אני זוכרת את עצמי מנסה להוציא ממנו עוד כמה שקלים (משפחה, מגזין כיכר)
שמתי לב למשהו שחזר על עצמו מדי בוקר:
כשהייתי מוציא מהתיק שלי את הכריכים ומתחיל לאכול, מיכאל לא היה מוריד את העיניים
שלו מהם. ואני מהצד השני, מנסה לדמיין מה היה קורה אם לי הייתה פיתה כמו שלו (משפחה, מגזין)
הגיע היום הזה, אותו לא אשכח. זאת הייתה חדוה - החברה הזו שאבא שלי כל כך נלחם שלא אתחבר אליה - היא שאלה אותי שאלה שהרסה אותי ושברה לי את הלב: "איך את מסבירה את זה שאבא שלך כל כך שמר עליכם בבית, ואחים שלך יצאו ככה?" (מגזין כיכר)
אם היו מדברים בבית חמי על ביזנס, והייתי
מביע דעה כזו או אחרת מתום לב, חמי היה מסתכל עליי במבט כזה של: "ילד, מתי ספרת
כסף בחיים שלך, וממתי אתה מבין בעסקים?". זה היה פרצוף כזה שהופך אותי ללא רלוונטי
בנושאים מעין אלו (משפחה, מגזין)
יותר מאשר לומר לעולם שסיגריות גורמות לשבץ
מוחי, כוונתי בסיפור הזה לומר למעשנים שלא מודעים כל כך לריח הסיגריות אליו הם רגילים
ולא מרגישים אותו, תכניסו לראש: כל מי שלצידכם פשוט מואס בכם, נגעל מכם, ממתין שתסיימו
לדבר, ומתפלל תמיד שלא תשתמשו באותיות "בומפ" (עיצורים שִׂפְתִּיים – אותיות
שמקום חיתוכם הוא בשפתיים) כשאתם משוחחים עימו (מגזין כיכר)
דפדפתי
הלאה, ומול עיניי ראיתי תיעוד יום-יומי ממה שיוכי עברה. את הסבל, הבושות והפגיעה
בנפש הרכה שלה. נשברתי, מעיניי זלגו דמעות. הבנתי פתאום את השינויים הגדולים של יוכי,
את האימפולסיביות, ההסתגרות, הדיכאון שהבת שלי נמצאת בו (משפחה)